שיירת נבי דניאל
לקראת סוף מרס 1948 אורגנה שיירה מן השפלה אל גוש-עציון הנצור. בשיירה נכללו 35 משאיות אספקה ו-12 משורייני ליווי מהגדוד החמישי של הפלמ"ח. בירושלים עמדו לצרף לשיירה כוח נוסף של משוריינים ולוחמים מהגדוד השישי של הפלמ"ח, בפיקודו של צבי זמיר, שמונה למפקד הליווי. כן עמדו להצטרף 4 אוטובוסים עם תגבורת חי"ש ירושלמי, שנועדה להחליף את פלוגת החי"ש ששהתה בגוש מזה כמה שבועות.
מישאל שחם, האחראי במטכ"ל על אירגון השיירות, נטל את הפיקוד על הובלת השיירה עד לירושלים וקיבל מינוי מהמטכ"ל להיות אחראי עליה גם בהמשך הדרך. ב-26.3.48 יצאה השיירה לדרכה והגיעה לירושלים בשלום.
בירושלים התארגנה השיירה להמשך דרכה: נקבע כי בגוש יחכה צוות-פריקה לכל משאית, כך שהפריקה תתבצע בכל המשאיות במקביל, במאמץ לפרוק את המשאיות תוך כ- 15 דקות. על-פי התוכנית תצא השיירה לדרך ב- 04:00 ובזמן שתפרוק מטענה בגוש, יפטרל סיור של ארבעה משוריינים על הכביש המוליך מהגוש לבית-לחם, כדי למנוע הצבת מחסומים על-ידי הערבים. השיירה תלווה במטוס קל, שיקיים עימה קשר אלחוטי. כוח חילוץ יוצב ברמת-רחל. התוכנית כולה הייתה מבוססת על פריקה מהירה וחזרה לירושלים עם אור ראשון.
השיירה חולקה לשלוש קבוצות:
בחוד השיירה: ארבעה משוריינים ו'פורץ-מחסומים' כבד. מפקד החלוץ, אריה טפר, נסע במשוריין החוד.
בגוף השיירה: 33 משאיות בעלות תא משוריין ושני נהגים בכל-אחת; ארבעה אוטובוסים ובהם פלוגת החי"ש ומפקדם אברהם טמיר. שישה משורייני-ליווי היו מפוזרים בין המשאיות, בהם משוריין הפיקוד, בו נסעו מישאל שחם וצבי זמיר.
במאסף: ארבעה משוריינים (ובהם מחלקת הליווי) וכן מכונית-גרר. השיירה כולה מנתה 51 כלי-רכב.
אירגון המשוריינים ונהגיהם ארך זמן רב, והשיירה יצאה באיחור. מישאל שחם לא גילה לנהגים מראש את מהות המשימה, וכאשר נודע להם לאן מיועדת השיירה התעוררו התנגדויות לנוכח הסיכון. בשעה 08:00, בשבת ה- 27.3.48, יצאה השיירה לדרכה. כעבור כשעה הגיעה לגוש-עציון ומיד החלה הפריקה. בגלל תקלות שונות, שנבעו מהרצון להעמיס על משאיות מטוס קל שניזוק בנחיתתו בגוש וכן פר-הרבעה, שגילה התנגדות רבה, יצאה השיירה לדרכה חזרה לאחר כשעתיים. משך כל אותו זמן כבר החלו כוחות ערבים מתארגנים להצבת מחסומים, בעיקר מדרום לבית-לחם. לו יצאה השיירה ב- 04:00, כפי שתוכנן, יכלה לצאת חזרה, לאחר הפריקה, ב- 05:30 בטרם עלה השחר!
משיצאו כלי-הרכב מן הגוש, בשעה 11:00 דיווח מטוס הפייפר על ריבוי המחסומים, אך כל הניסיונות לשכנע את מפקד המחוז ומפקדי השיירה להישאר בגוש ולנסות לפרוץ בהפתעה בשעות הלילה - נכשלו. תחילה נתקלה השיירה במחסומים קלים, אך ככל שהתקדמה לכיוון ירושלים תכפו המחסומים וגברו היריות. צבי זמיר מעיד כי הטעות העיקרית במהלך הפעולה נעשתה בקטע הזה: על המשוריינים היה להמשיך ולנוע על הכביש כל העת, כדי לסכל את הקמת המחסומים בידי המוני הערבים הנאספים.
כאשר הגיעה השיירה לאל-חאדר, ליד נבי-דניאל, כ- 2 ק"מ דרומית לבית-לחם, נתקל המשוריין פורץ-המחסומים במחסום מאסיבי, אותו לא הצליח לפרוץ, ולבסוף עלה על מוקש ונתקע. השיירה נעצרה והפכה מטרה לצליפות, שגרמו לפציעת אנשים וליציאת כלי-הרכב מכלל שימוש.
לאחר שעה של חילופי-אש (בשעה 12:30) הורה מפקד השיירה לסובב את המכוניות (מבצע מסובך, כשמדובר בשיירה שאורכה היה כ- 4 ק"מ) ולחזור לגוש-עציון. ואמנם חלק מן השיירה הצליח לחזור לגוש (כפי הנראה, כ- 11 מכוניות בלבד: 4 משוריינים ו- 7 משאיות), ובהם משוריין הפיקוד. בדרכם פגשו משוריין בריטי, וצבי זמיר דיווח למפקדו על ההיתקלות וביקש שיעביר למפקדיו בקשה לסיוע בחילוץ הכוח הלכוד.
הניסיון של כוח החילוץ, בפיקודו של מנחם רוסק, להגיע למקום התקרית נכשל ליד קבר רחל, שם התאספו מאות ערבים וירו לעברם אש חזקה.
הבית נשאר שלם עד שנת תשנ"ו - 1995. אז נהרס בידי הערבים. |
זמן-מה שררה אנדרלמוסיה בשיירה התקועה, עד שאריה טפר נטל את הפיקוד והורה לפרוץ לתוך בית סמוך לכביש - בית-קיץ לכורמים - להכניס לתוכו את הפצועים, לרכז סביבו את המשוריינים ולנהל קרב-הגנה. עד השעה 15:20 הצליחו להעביר את הפצועים מן המשוריינים שנפגעו לבית הקטן, שבו היו שני חדרים ומרתף. כן הועברו לבית אנשי החי"ש הירושלמי, שלא היו חמושים. בסך הכל נמצאו בתוך הבית ובעמדות שבחוץ 185 איש.
מהשעה 17:00 ועד לחשיכה נמשכו חילופי-אש עזים בין הכוחות. ההתגוננות מחוץ לבית נוהלה ללא אירגון מסודר, וחוליות מצאו עצמן נלחמות על פי הבנתן, לעיתים בצורה חסרת-תועלת ותוך בזבוז תחמושת. כלי-הרכב שננטשו הוצתו על-ידי הערבים.
בתוך הבית אירגן המ"כ שלום סמסון את ההגנה: קבע עמדות וחילק נשק ותחמושת.
טפר העביר בקשר בקשה למטה המחוז ולפיקוד העליון להחיש עזרה בריטית, שאם לא כן, אין תקווה להצלה. קשה במיוחד היה מצבם של 14 האנשים אשר נלכדו במשוריין הפורץ. הם הותקפו ללא הרף, מבלי שיוכלו לחלצם. ניסיונותיהם לפרוץ החוצה נכשלו ומפקד המשוריין, זרובבל הורוביץ, ניסה לעודדם ולהפיח בהם תקווה. בשעה 18:30 נזרקו על המשוריין בקבוקי מולוטוב והוא החל לבעור. שלושה מאנשי המשוריין הצליחו להיחלץ ממנו, דרך פיתחו התחתון. הם החלו לנוע ברגל, עד שהגיעו לגוש. כעבור זמן קצר התפוצץ המשוריין, אם בגלל שהובער, או משום שזרובבל החליט לפוצצו, כדי שהפצועים לא יפלו חיים בידי הערבים. כל 11 הלוחמים שנמצאו בו - נהרגו. זרובבל קיבל לאחר מותו את עיטור הגבורה הגבוה ביותר - 'גיבור-ישראל'.
שמות הנופלים: יעקב בולדה; יעקב רוזנבאום; אבנר זילברמן; יעקב אבטיחי; מאיר אקריש; מנחם אסא; אריה בלומברג; פרץ דיטריך; שמואל וילנצוק; בנימין זיס; משה טוכמן; מאיר טפר; מרדכי יהודה; אהרון פיגנבלט; חיים פוזננסקי; מרדכי בורנשטיין; יצחק וינגרוביץ; בן-ציון מאיר; יצחק דואה; יעקב לוי; רחמים לוי; משה לוי; בן-ציון מזרחי; רפאל מלץ; שלמה מנדל; יוסף קונטי; יוסף קופילביץ; מיכאל קליין; מיכאל קוטיק; יקותיאל רינמן; דן שטרן; דוד גוטמן; אריה דובוב; צבי מונש; מנחם קופמן.
הכוח הבריטי יצא עם בוקר, אך הגיע למקום הקרב רק בשעה 17:00. במהלך התקדמותו נאלץ לפנות מחסומים רבים וכשהגיע למרחק של כקילומטר אחד מהבית נעצר, מחשש שהמטוסים התוקפים יפגעו בו.
הבריטים החלו לנהל מו"מ עם המפקדים הערביים. מטה המחוז הורה לשיירה למסור את הנשק לידי הצבא הבריטי, לאסוף את הפצועים, לקחת כל מכונית נוסעת ולהשמיד את היתר. המפקד הבריטי דרש מהם להשאיר כל מה שבידיהם, כתנאי להעברתם לירושלים. בלית-ברירה הסכימו אהוד ונגוויט ואריה טפר לתנאי והחלו בפינוי.
הבריטים הביאו לירושלים 210 איש, מהם 24 פצועים באלונקות ו- 49 פצועים קל. אבדו גם כמויות ניכרות של כלי-נשק (150 כלים שונים) וכלי-רכב מסוגים שונים - 10 משוריינים, 4 אוטובוסים, 25 משאיות.
כל ההרוגים - 15 איש - נותרו במקום הקרב.
שמות הנופלים: אשכנזי צבי; גרנטשטיין יחיאל; הורוביץ זרובבל; זיו יוסי; יזהר עמיאל; כצמן דוב; סלוצקי אריה; קוסטיקה דוד; רובינשטיין ראובן; רייכמן צבי; שוורץ בן-ציון; שרוני אריה;
* התמונות באדיבות אתר ההנצחה בכפר עציון
